<h1>סמ"ג עשין סימן מ"ח</h1>
<h2>דף יב:</h2>
אמרינן במסכת נדה הנושא את האשה ונמצא שאין לה ווסת קבוע לנדתה אלא לא תרגיש בעצמה עד שתראה דם הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים שבודקת בהם אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש חוץ מן העד של האיש שמקנח בו עצמו (רמב"ם אישות פכ"ה ה"ז). ואף על פי שמום גדול הוא זה לא הפסידה כתובתה שהרי בודקת עצמה תחילה ומשמשת, הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובשעה שקנחה בעצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם ג' פעמים זו אחר זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראוייה לתשמיש, ויוציא ולא יחזיר לעולם שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין, ומותרת לינשא לאחר כמו שיתבאר בעניין הנדה (ל"ת קי"א עמוד ר"ז), במה דברים אמורים כשהיתה כך מתחילת נישואיה ומבעילה ראשונה ראתה דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנישאת נסתחפה שדהו, לפיכך אם בעל ולא מצא דם וחזרה אחר כך להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובתה כולה ולא יחזיר עולמית כמו שבארנו (ע"פ לשון רמב"ם שם הל' ח'—ט') למעלה. וכל אשה שנולדו בה מומין אחר שנישאת אעפ"י שנעשית מוכה שחין אם רצה לקיים יקיים ואם רצה להוציא יתן כתובה.
